<h1>הפרדס לרש"י הלכ' הבדלה</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ואפי' אם נדור הוא ועומד מבערב שבת שלא לאכול יכול הוא לקדש על הפת ולאכול דאין שבועה בתוך שבועה, [ד]מושבע ועומד הוא מהר סיני שיקדש. [ואין קידוש] אלא ממה שהוא קובע [סעודתו], או פת או יין. דכתיב, וקראת לשבת עונג, במקום קריאה שם תהא עונג, הלכך הוא חייב לאכול ולעבור על נדרו כדי שיהא עונג במקום קריאה. וכן מצינו במסכ[ת] נזיר [ד' ע"א] דאמר התם נזיר חייב בקידוש היום לשתות מאחר שקידש ביין, והתם [מפרש] טעמא. וכן מי שנדר שלא לאכול וקידש על הפת חייב לאכול מה שבצע מאחר שקידש בפת. מיהו אנן לא שרינן לכתחילה שיקדש הנזיר על היין וישתה, אלא יקדש על הפת ויפטר מן היין. אבל אם מיהר וקידש על היין נתחייב לשתות. ואע"פ שאחרים נפטרין בשמיעת הקידוש ובלא שתייה, דאע"פ שלא טעמו יצאו ידי קידוש בשמיעה, הני מילי שלא קידשו הם, אבל אותו עצמו שקידש ומשמיע הקידוש לאחרים אי אפשר לו שלא לשתות מן יין מאחר שקידש הוא עצמו. וכן מי שנדר שלא לאכול אל יקדש לכתחילה על הפת שהרי יכול לקדש על היין וליפטר [יבמות כ' ע"ב] ואמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה ויש לך לעשות שניהם, אם אתה יכול לקיים שניהם שפיר ואם לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה, וכן (לקידוש) [בקידוש], (והעושה) [לא תעשה הנדר, והעשה] זכירת הקידוש, או בפת, או ביין, במה שלא נדרת בו תקדש, ונמצאו שניהם מקויימים. ואם אין לנזיר פת יקדש על היין לכתחילה וישתה, דאין נזירות חלה על יין קידוש מאחר שמצוה הוא לקדש בו. וכן למי שנדר על הפת יקדש על היין. אם אין לו יין יקדש על הפת. דאין חילוק בין פת ליין לענין קידוש.
